עמרי לפידות היה המורה שלי לתיפוף אפריקאי ,חוג הבחירה שלי במסלול הנטורופתיה בו למדתי במכללת ברושים. “מורה” זו מילה קצת קטנה עליו , הוא יותר מנצח על חוויות, על חיבורים בין התופים לאנשים, על רגעים שבהם משהו בפנים  נפתח. 

מהמפגש הראשון היה ברור שמדובר באדם מיוחד כזה שלא רק מלמד קצב, אלא חי אותו, דק גזרה, גבוה, ראש שופע ראסטות, חיוך תמידי על הפנים, כולו מקרין שמחת חיים שקשה שלא להידבק בה ….

לשיעורים היה מגיע במכוניתו הקטנה כשכ-20 תופי דג'מביי אפריקאים דחוסים על המושב האחורי, הקדמי ובכל מקום אפשרי, מוביל אותם בחדווה לכיתה שיחכו לרגע בו נכנס ויחד איתו ואיתם נפצח בקצב תיפוף מטורף,

אני אומרת לכם, זה קסם, משהו מחשמל עומד באוויר ברגע שעמרי מניח את ידיו על התוף ואחרי דקה כולנו נסחפים אחריו במקצבים כאלו שמקפיצים את רמת האדרנלין והאנרגיות ומעניקים תחושת רוממות שנשארת גם הרבה אחרי שהשיעור מסתיים.

עמרי עובד עם מגוון אוכלוסיות  מנוער ועד קשישים, מאנשים עם צרכים מיוחדים ועד מתמודדי פרקינסון ואלצהיימר  ובאופן מעורר השראה מצליח לגעת בדיוק במקום בו המילים נגמרות הקצב מתחיל, והכל מתעורר לחיים.

כי התוף, כך הוא מזכיר שוב ושוב, הוא לא רק כלי  הוא גשר, בין אנשים, בין עולמות, בין הגוף לנפש, משהו מיוחד   קורה בגוף ובאוויר כשנסחפים אחרי הקצב שעמרי מכתיב, החיוכים מתרחבים, הכתפיים משתחררות, והלב… מסתנכרן.

איך חיכיתי לשיעורים האלו, אליהם הגעתי בכל פעם מרחק נסיעה של כשעה מוקדם מאוד בבוקר אבל לא ויתרתי על אף שיעור, אהבתי את הימים בהם נסענו עם עמרי לתופף יחד בקבוצות טיפוליות בהתנדבות, הרגשתי שזה נותן ערך מוסף ונוגע בי באופן עמוק ביותר.

שנים רבות חלפו מאז, בבית עומד לו בפינת הסלון חוף דג'מביי שילדי קנו לי במתנה, ומידי פעם אני נהנית להיזכר כמה זה מקפיץ ומחדש אנרגיות כמה דקות של תיפוף קצבי כשתמיד ברקע קולו של עמרי שתמיד היה אומר לנו:  

  "לפעמים כל מה שצריך זה לעצור רגע… ולהקשיב לפעימות הלב

לאתר של עמרי – לחצו כאן